אני נערה בת שבע עשרה, הסורגת, כבר מגיל חמש, ומאוד נהנית מתהליך הסריגה של פריטים שאני יוצרת, למרות הרמת הגבה ובעקבותיה האמירה הגורפת "סבתא סורגת", של האנשים שרואים אותי בפעולה. כיום, הגעתי כבר למצב שבו אני יכולה להמציא לבד דוגמאות סריגה שונות, ולפצח דוגמאות קשות שמוצאות חן בעיני. אני בוחרת לסרוג וליצור הן כתעסוקה בשעות הפנאי והן כדרך ליצור לי בגד ייחודי שאין לאחרים. לפני כשנה, בעת שיטוט באינטרנט, בחיפוש אחר דוגמאות סריגה מעניינות,  נחשפתי לתופעת ה- craftivisim בעולם, והבנתי שלא רק שאני לא לבד, אלא יש מאות אלפי נשים בעולם שסורגות ואף מביעות באמצעות אמנותם מחאה בתחומים שונים. החלטתי שזו ההזדמנות שלי לומר את דברי.

נשיא המדינה, ראובן ריבלין, אמר בעצרת לקידום הסובלנות ונגד אלימות שנערכה בכיכר ציון  בט"ז אב תשע"ה, ה-1.8.15: " אזרחי ישראל, ישראל היהודית והדמוקרטית, הדמוקרטית והיהודית - זקוקה היום לקריאת השכמה. ישראל של מגילת העצמאות, של חזון נביאי ישראל, של החמלה והחסד. לא נהיה קנאים. לא נהיה בריונים. לא נהיה לאנרכיה. מדינת ישראל, הייתה, ותמשיך להיות, מדינה של חוק ושל משפט, של חרות, של סובלנות, ושל צדק. מדינת ישראל, הייתה, ותמשיך להיות, הבית שלנו.  הבית של כולנו."

בתחילת שנת הלימודים תשע"ו, אמר שר החינוך נפתלי בנט: "במדינה כמו שלנו – סובלנות היא לא מותרות – היא תנאי קיומי. השנה תחזור למערכת החינוך תלמידה אחת פחות, שנרצחה בגלל שצעדה לאות הזדהות עם חבריה במצעד הגאווה. אסור שנתעלם מכך. לחלוק אחד על השני – מותר ואפילו רצוי. להרים יד – לעולם לא".

לאור זאת, החלטתי להביע את מחאתי החברתית ולתמוך בדברי הנשיא ושר החינוך. החלטתי לעשות את המעט שביכולתי, לקרא לכולם להבין שכולנו רקמה אנושית אחת. החלטתי ליצור שלט של גרפיטי סרוג, בו יתנוסס הכיתוב "כולנו רקמה אנושית אחת".

בחלקו המעשי של מחקר על סריגת נשים במרחב הציבורי, אותו ביצעתי במסגרת הרחבת הבגרות באמנות שלי, פניתי למועדון אמצע הדרך לצורך גיוס נשותיו לעזור לי בסריגת חלקי הגרפיטי הסרוג אשר ירכיבו את התמונה השלמה של השלט ובו יהיה כתוב "כולנו ריקמה אנושית אחת".

האסוציאציות העולות במוחו של אדם ביחס לסריגה, אמנות מלאכה מסורתית  בסיב, מובילות אותו למחשבות וזיכרונות על סבתו הסורגת עבור בני משפחתה ,ורק לעיתים נדירות מתקשרות במוחו עם המילים מחאה או אקטיביזם. למרות זאת, שורשי אמנות הסיב  נרקמו באופן הדוק עם תמיכה לפחות מאז אמצע המאה התשע עשרה.

השימוש החברתי המוכר בהיסטוריה של האומה האמריקאית בסריגה נוצר במהלך תופעת סריגת המלחמות, אשר הביעה תמיכה בצבא ובחיילים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, חולקו לציבור חוברות סריגה והחל מרתון ארצי לסריגה בו יוצרו, בסופו של דבר, מעל 30 מיליון פריטים לחיילים ולפליטים. פריטים אלה שלא באמת היו נחוצים למאמץ המלחמתי, יוצרו בכל זאת מתוך תחושת חובה להזדהות פטריוטית. במהלך המלחמה סורגי המלחמות קיטלגו את הלא סורגים כלא פטריוטים ובכך גרמו להשמצתם. תבנית מאניית הסריגה הזו חזרה על עצמה גם במהלך מלחמת העולם השנייה. במאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס בשנת 1945, ציינו כי הגברת לילה ק. סיימה לסרוג מאה סוודרים לחיילים במהלך שנות המלחמה.

סריגת התמיכה הנזכרת לעיל, השתנתה במאה העשרים ואחת, מאקט של תמיכה לאקט של מחאה. (מתוך stiching a protest).

המונח craftivisim, נתבע בשנת 2003 על ידי הסופרת בטסי גריר. במונח זה צורפו יחדיו שני מונחים מעולמות שונים: עבודת יד של המלאכות המסורתיות סריגה, תפירה ואריגה ולצידו- אקטיביזם, היינו פעילות פומבית למען נקיטת עמדה בנושאים חברתיים, פוליטיים, כלכליים או סביבתיים. בדרך זו, ניתן להביע עמדות ולהשמיע קול דרך היצירה, דבר שהינו לדעתי ,לעיתים עמוק וחזק יותר ממילים וויכוח קולני וכך הדרישה לצדק זועקת יותר.

היצירות של זרם חדש זה באמנות, סרוגות והן בדרך כלל מאוד צבעוניות. לטענתה של גריר, האסוציאציות העולות במוחו של אדם ביחס לסריגה, מובילות אותו למחשבות וזיכרונות על סבתו הסורגת עבור בני משפחתה או על שיעורי המלאכה בהם למד לתפור או לסרוג. פעילות מבוססת ניסיון אישית זו מאפשרת חיבור גדול יותר בין אנשים וחיבור גדול עוד יותר לצורך הבעת מחאה למטרה משותפת. "הגרפיטי (Graffiti מאיטלקית לשרוט, לגרד Graffiare) - היא סוג של אמנות עממית המופיעה ברחוב, מדיום הנגיש לציבורים גדולים. יוצר הגרפיטי מבטא את עצמו באמצעות יצירות שהוא מבצע על גבי קירות בניינים ומשטחים אחרים בעיר. בדרך כלל הטקסטים נושאים אופי הומוריסטי או מביעים מחאה. הגרפיטי מבטא בציור ובכתב את הצד הלא- סטנדרטי, הלא- פורמלי, המחתרתי, של תרבות אורבנית שלמה. הגרפיטי מתאפיין בהיותו חד פעמי ומקומי, הנעשה על ידי אנשים שגם  צורכים אותו. הגרפיטי, נמצא ברחוב והוא קשור הדוקות למקום ולזמן בהם פועל יוצר הגרפיטי. ככלל, הגרפיטי משמש כבימה אלטרנטיבית לביטוי של רעיונות וערכים שחברת ההמונים מתעלמת מהם, או כאלו שאינם הולמים את האידיאולוגיה שלה. הגרפיטי מבקש לתת קול, לתת ביטוי, לכל אחד שיחפוץ בכך. הגרפיטי מתיר חותמו על מקום היצירה, לפחות לזמן מה – עד שהוא נמחק." (אגם, 2012).

בשנת 2005, החל לתפוס תאוצה הגרפיטי הסרוג Bombing Yarn, פרקטיקה הידועה גם בשם 'סריגת גרילה' אשר מטרתה להשתמש בחוטי צמר במקום בתרסיסי צבע להבעת מחאה. פרקטיקה זו החלה באוסטין, טקסס, על ידי מגדה סאייג, אשר סרגה דוגמה גאומטרית לידית של הדלת בחנות שלה. לאור התגובות החיוביות שקיבלה, הקימה את Knitta Please, קבוצת נשים אקטיביסטיות, שהיו מעורבות בפרויקטים ברחבי העולם. קבוצה זו, כאמני גרפיטי רגילים, אשר השתמשו בתרסיסי צבע על קירות ברחבי העיר, הסתירה את זהות חבריה משום שעטיפת אובייקטים במרחב הציבורי בסריגים, נחשב כוונדליזם והשחתה, עקב היותו לא חוקי בעיני הרשויות.